תאוריה היא מערך שלם ושיטתי של רעיונות ,שמטרתם לתאר ולהסביר תופעה מסוימת או קבוצת תופעות בעלות קשר. התאוריה, בניגוד לפרקטיקה, אינה עוסקת במקרים פרטיים של תופעה זו או אחרת, אלא במתן הסבר כולל לגילוייה השונים.

ניתן להתייחס לתאוריה מדעית כמודל של המציאות. השאלה אם ניתן ליצור תיאוריה פסיכולוגית, בעלת תוקף מדעי, שתתאר את המתחולל בנפשו של כל אדם באופן חד משמעי ושניתן יהיה לגזור ממנה ניבויים לגבי התנהגותו, הציבה אתגר אדיר בפני כל התיאורטיקנים בתחום זה.

עד המאה ה-17, מדע היה "מה שנכתב על ידי אריסטו", ומקור הסמכות לאמתהיו דברי האל כפי שבאו לידי ביטוי בכתבי הקודש. החל מ"תקופת הנאורות" או "ההשכלה", נדחק האל לרקע והאדם הועמד במרכז. האפיון המדעי החל להתבסס על ניסויים ועל אינדוקציה - היסק מהממצא אל הכלל.

המתודולוגיה החדשה הייתה קישור ביןהממצאים והגדרת חוקים שיאפשרו חיזוי תוצאות של ניסויים נוספים. הסקת המסקנות התבססהעל הלוגיקה האריסטוטלית, לפיה טענה שקרית מוליכה למסקנה שקרית. אמנם שנותיה של הפסיכולוגיה כדיסיפלינה הנן פחות ממאה וחמישים, אולם מרגע התהוותה עברה בתהליך מואץ את אותם שלבים שאפיינו את התפתחות המדע בארבע מאות השנים האחרונות.

הנטייה לפיזיקליזם לאחר ימי הביניים, והיומרה שלו לבלעדיות מדעית, דחפה חלק מהחוקרים בתחום הפסיכולוגיה לנסות ולבחון את הטענות שלהם בשיטה אמפירית. הניסיון לתקף את הפסיכולוגיה בשיטה אמפירית, נבע מהצורך הפוליטי למקם אותה כתורה מדעית פיזיקלית. שפת המחקר המדעית היתה והינה החקירה האמפירית, וטענה אשר אינה מוכחת בצורה אמפירית אינה נחשבת למדעית. תיאוריית הפסיכולוגיה ההתנהגותית היא הדוגמה המובהקת ביותר לנסיונות אלו, והיא התפתחה תוך התמקדות באלמנטים התנהגותיים הניתנים לכימות ומדידה אמפרית.

על פי גישה זו על התיאורטיקן בתחום הפסיכולוגיה, לבסס את משנתו על תצפיות מרובות בהתנהגויותיהם של אנשים ועל פיהן לנסח כללים שיסבירו את התנהגותם. כללים אלו ישמשו לצורך ניבוי עתידי של ההתנהגויות האנושיות להן ניתן לצפות בהתאם לתיאוריה.

למתודולוגיה עליה התבסס המדע החדש היו שתי רגליים:

1. הוכחת תקפות הטענהע"י ממצאים

2. האינדוקציה.

במאה ה-19 נקטעה האחרונה, כאשר למרות טענת המדעניםכי "כל הברבורים הם לבנים", התגלה באוסטרליה ברבור שחור.

הפילוסוףהסקוטי דיוויד יום הטיל ספק בתקפות הדרך בה אנו מסיקים מסקנות. טענתו הייתהשהסקת המסקנות אינה מובנית בלוגיקה אלא מבטאת את הנסיון האישי לנו. בכך למעשה ערעראת בסיסו של האל החדש שכולם סגדו לו – הרציונליות.

התפיסה המקובלת של סיבתיות מזהה שלושת התנאים הכרחיים לקיומו של קשר בין סיבה ותוצאה: עקיבה בזמן (רצף הפעולות מתרחש בזמן באופן שנדמה לנו מיידי, או כתוצאה משרשרת אירועים), סמיכות במרחב (קירבה, פגיעה או נגיעה של האובייקטים זה בזה), והישנות המקרה שוב ושוב. ניוטון ביסס על הנחות אלו את חוקי התנע.

אנו מסיקים ממספר מוגבל של נסיונות ומכך שאנו רואים את אותם התרחישים שוב ושוב בגופים שונים, וטוענים להימצאותם של חוקים פיזיקאליים אוניברסליים ולכך שבנסיבות זהות רצף ההתרחשויות שראינו יחזור על עצמו, תמיד ובהכרח. לטענתו של דייוויד יום, מושג ההכרח נובע מהרושם שיוצרת החזרה על המאורע שוב ושוב.  

כאשר אירוע מתרחש לפני אירוע אחר, הנטיה של ההכרה היא לזהות בסיטואציה סוג של קשר וסיבה, הגורמת לאירוע השני לקרות לאחר הראשון. דייוויד יום אתגר את ההנחה הזו, והעיר כי אין שום צורה שבה אנו יכולים לקבל ידע על הקשר בין שני האירועים, חוץ מאשר בתחושה פנימית.

יום טען כי כל קשר של סיבתיות נוצר בצורה הבאה: כאשר נראה כי שני אירועים תמיד קורים האחד אחרי השני, נוצרת ציפייה כי כאשר האירוע הראשון יקרה, השני יבוא אחריו. הצירוף של שני האירועים יחד, והציפייה להישנותו של צירוף זה, הוא כל שאנו יכולים לדעת על סיבתיות.

יום אחז בדעה, כי כמו חיות אחרות האמונה שלנו בסיבתיות היא אינסטינקטיבית, ומבוססת על ההרגלים של מערכת העצבים שלנו. רושם זה מקורו ברוחו של הצופה, ואינו רושם של תחושה שמקורה בקשר שמתקיים בין המושאים עצמם. בכך הוא אף ערער על אמינותה של שיטת האינדוקציה המדעית כשיטת היסק תקפה, כשהוכיח כי גם מקורה אינו במציאות החיצונית האובייקטיבית, אלא בנפש האדם (בסובייקט). לטענתו, העובדה שמאורע חוזר על עצמו פעמים רבות, ולעולם אינו משנה ממהלכו (למשל - השמש זורחת מדי יום) אין בה כדי לנסח כלל אובייקטיבי על הישנות מקרה זה גם בפעמים הבאות (על פי הדוגמה: הכלל כי השמש תזרח תמיד, המנוסח על פי תצפיות בלבד, הוא יציר דמיונו של האדם ולא אמירה על המציאות עצמה). בסופו של דבר, גם תרנגול המסיק שקריאתו מדי בוקר היא המביאה את השמש מסיק את ה'חוק' שלו בשיטת האינדוקציה, וקל לראות שהוא טועה.

ברור הוא שכאשר מדובר בחקירת נפש האדם, עוסקים אנו בתחום הנמצא מעבר להשגתם של כלי המחקר הבוחנים את המציאות החומרית. עם זאת, מאחר וקיימת נקודת השקה בין הגוף לרוח, הפיתוי הינו לראות ביטוי חומרי לתהליכים המתקיימים בנפשו של האדם דרך התבוננות בהתנהגותו החיצונית, ובמדדים גופניים נוספים. הביקורת של יום מציבה שתי בעיות בבואנו לנסח תאוריה. האחת – "תמיד": הקושי להסיק סיבתיות על בסיס תצפית בהתנהגות חיצונית של אנשים. השניה – "בהכרח": חזרה של התנהגות בהקשר מסויים מספר רב של פעמים, עדיין אינה מאפשרת לנו לנבא בוודאות את הצורה בה תתנהל הסיטואציה בפעם הבאה. על פי בקורת זו, תצפית אינה מאפשרת לגבש תיאוריה התנהגותית וכללים שמסבירים ומנבאים את התנהגות האדם.

המאה העשרים הביא עימה את הפוזיטיביזם המדעי. בראשית המאה, תקף ארנסט מאך תיאוריות שאינן מבוססות, וייחס את כל הממצאים לכלי המדידה. לטענתו, מדעןיכול לקבוע רק שכלי מדידה מסוים מצביע על תופעה נצפית כזו או אחרת. מתודולגיהחסכנית זאת החזיקה מעמד כחמישים שנה.

בשנות השישים התחוללה מהפכה נוספת בפילוסופיהשל המדע, עם פרסום ספרו של קארל פופר  "Conjectures and Refutation". פופר טען שלאניתן להוכיח תיאוריה מדעית אלא רק לסתור אותה. הוא הציב שני תנאים לכל תיאוריהמדעית: עמידה בבחינה (testability) והדירות(repeatability) .

פופר טבע את עקרון ההפרכה (אלימינציה). על-פי עיקרון זה, רעיון הוא מדעי אם ניתן לחשוב על דרך להפריכו ובכך להעמידו במבחן. מכיוון שמדען זקוק לאינסוף ניסיונות על מנת להוכיח דבר כלשהו ואילו להפרכה אחת בלבד כדי לשלול אותו – מתקדם המדע מהפרכה להפרכה. כלומר, המדען מתקרב אל האמת על ידי כך שהוא יכול לומר בביטחון מה אינו נכון או מה אינו אמיתי. ככל שהצטברות ההפרכות גדלה, כך יהיה המדע קרוב יותר להגשמת תכליתו, האמת. מסיבה זו הוא טען כי רעיון שאין אפשרות למצוא מבחן להפרכתו איננו רעיון מדעי, למרות שהוא עשוי להיות מעניין, חשוב ואף תורם להעשרת התרבות או ליכולתנו להשליט סדר בבואנו לתאר את חלקי המציאות שאינם ניתנים לתיאור מדעי.

הביקורת כנגד קביעה זו התבססה על השימוש של פופר עצמו בשיטת האינדוקציה, שכן עקרון ההפרכה מתבסס על ההנחה כי אם תוצאותיו של ניסוי מצביעות על הפרכתה של תורה כלשהי, תוצאות אלה בהכרח תחזורנה על עצמן גם בעתיד ובכך תפרכנה את התורה שוב ושוב.

אביהפוסט-מודרניזם, תומאס קון, טען כי המדע לאהתפתח ליניארית אלא בקפיצות לצדדים, וכי בהיסטוריה של המדע אפשר להבחין בין שני סוגים עיקריים של תקופות:

תקופה של מדע תקני - תקופה בה המדענים עסוקים בפתרון בעיות על פי פרדיגמות מוכרות, בכלים ידועים וב'תיקון' התאוריה המדעית והתאמתה.

תקופה של מדע מהפכני - תקופה בה מתחלפת הפרדיגמה השלטת. החלפת הפרדיגמה המדעית אינה תהליך אבולוציוני, סדור ורציונלי אשר נובע מהוכחה או הפרכה, אלא תהליך אשר בעיקרו הינו סוציולוגי ודומה יותר להמרת דת או הפיכה צבאית.

חלוקה זו עומדת בבסיס הפוסט-מודרניזם:האמת אינה בנמצא וכל אחד והאמת שלו.

 

במדעי הטבע, למרות הדרישה לתוצאה חד משמעית, יש קיום לתיאוריות הסותרות אחת את השניה. תיאוריות אלה מגובות באימותים מחקריים המאוששים את הטענות התיאורטיות.

ברור כי אמיתות מסויימות שהחזקנו בהן בעבר לגבי טיבו של עולם החומר אינן נכונות. ידוע לנו גם כי האמת המתגלה אלינו דרך הידע המצטבר בתחום מדעי הטבע הנה חלקית בלבד, ושהתיאורים המקובלים עלינו היום כאמת, ושהיו עשויים להיתפס בעבר כהזויים, יפנו בבוא זמנם, עם התפתחות המחקר המדעי, את מקומם להסברים מרהיבים לא פחות. התיאוריה המדעית של עולם החומר בימינו הפוסט-פוסט-מודרניסטיים, מצטיירת פחות כאמת מוחלטת, ויותר כמדרגה בשורה של מדרגות המיועדות להעלות אותנו ואת הבנתנו את הסובב למישורים גבוהים יותר של תודעה. הנסיונות של מיטב הפיזיקאים החיים כיום לגשר על הסתירות התיאורטיות והמחקריות, מציירים תמונת מציאות שנדמה שנלקחה ממיטב המוחות של סופרי המדע הבדיוני. בתיאוריות אלה מתוארים עולמות מקבילים, מחילות תולעים בין עולמות אלה המשמשים להולכת קוואנטים ועוד.

שגיאה נפוצה היא השאלה בדבר נכונות של תיאוריה כזו או אחרת. בעולם האיכותני אין אמת תיאורטית אובייקטיבית, שלה יתרון על תיאוריה אחרת. יש זויות ראיה ונקודות השקפה, שיכולות לתאר ולהבהיר (או לא) מציאות מסויימת. עם זאת, לאורך ההיסטוריה, התמקדו פסיכולוגים רבים בגישות איכותניות פרשניות, שכיוונו את המחקר לעיסוק במשמעויות של האירועים. במקביל הם ניהלו דיון לגבי תוקפן של התיאוריות ויכולת ההכללה שלהן, תוך שהם מכוונים לרוב להאדרה של תיאוריה כזו או אחרת על גבי האחרות.

ההתפתחות התיאורטית בתחום מדעי החברה מחזקת את המסקנה כי אין תיאוריה נכונה אחת. רנקה, אבי ההיסטוריה המודרנית (בשנותהשישים של המאה ה-19), כתב שתפקידו של ההיסטוריון להביא את העובדות כפי שהן. הטענה הפסיכולוגית המקבילה לטענה זו היא שהפסיכולוג מנתח את העובדות כפי שהן. טענהזו נסתרה ברבות הימים מאחר וכל היסטוריון ופסיכולוג מביאים איתם למחקר את הסל התרבותי שלהם. הפסיכולוג אמור לכאורה לעבור אנליזה מלאה, שתטהר אותו מהסל התרבותי האמור, אולם מעטים הפסיכולוגים שיטענו היום ליכולת מעין זו.

התפתחותה של הפילוסופיה של ההיסטוריה הולידה זרמים רבים, שהחשוב בהם הוא ההרמנויטיקה. ראשיתו של הרעיון במשנתו של פרידריך שליירמאכרהייתה כי המדעים העוסקים באדם שונים במהותם ממדעי הטבע, בכך שהאדם חוקר את עצמו, בעוד שמדעי הטבע חוקרים תופעות החיצוניות לחוקר. המקבילה לפסיכולוגיה היא שהחוקר/מטפל הוא נשוא החקירה משום שהוא מתבונן בעצמו על מנת לקבל אינדיקציה למתרחש בעת המפגש הטיפולי. על פי גישה זו ניתן לטעון כי את הפרשנויות והתיאוריות הפסיכולוגיות, ואת המטפלים שמייצרים אותם, לא ניתן לחקור בעזרת אותן שיטות מדעיות, שנעשה בהן שימוש במדעי הטבע. , שהראה כי ניתוחם ופרשנותם של טקסטים מכל תחום שהוא, מצריכה למעשה צורת חשיבה ועבודה שווה. לדעתו, מטרת כל פרשנות הינה לשחזר את החוויה של הכותב. הפרשן שואף לחוות מחדש את עולמו של הכותב, אשר מתווך אליו על ידי הטקסט. האנלוגיה לפסיכולוגיה היא האמירה שהפסיכולוג מפרש את עולמו הפנימי של המטופל אשר מתווך אליו על ידי הנאמר בקליניקה. לאחר ימיו של שליירמאכר התרחב העיסוק של ההרמנויטיקה מעיסוק בטקסטים לעיסוק במגוון של התנהגויות אנושיות. טענתו העיקרית של זרם זה

האנס גאורג גדמר טען כי לאנשים יש הכרה "מושפעת-היסטוריה", כלומר נובעת מההיסטוריה והתרבות שעיצבה אותה. לפיכך פירוש של טקסט מכיל "מיזוג אופקים" שבו הקורא מאחד בין ההיסטוריה של הטקסט לבין הרקע שלו עצמו. חיבורו של גדמר, "אמת ומתודה", לא אמור היה להיות קביעה פרגמטית לגבי שיטה "הרמנויטית" חדשה לפירוש טקסטים. גדמר ראה את "אמת ומתודה" כתיאור של מה שאנו עושים כשאנו מפרשים טקסט (גם אם אנחנו לא יודעים זאת).

הזרם ההתייחסותי בפסיכולוגיה דינמית נטש לחלוטין את רעיון האנליזה המלאה, וקיבל את הטענה ההרמנויטית לפיה לא ניתן לבטל את אנושיותו של המטפל ואת העובדה שהוא נמצא בחדר כאדם. לפיכך, לא ניתן לנטרל את השפעתו האינדיווידואלית הייחודית של כל מטפל על המטופל.

על פי גישתנו הטיפולית, ובהמשך לטיעוניו של גדמר, היותו של המטפל אדם בעל תפיסת עולם וערכים גורמת לכך שפרשנותו את המטופל לעולם אינה יכולה להחשב כ"טהורה" או "מדעית". ברור לנו כיום שיש השפעה עמוקה על פרשנות המציאות הנפשית של המטופל מאישיותו ותרבותו של המטפל וכן שבתהליך ההבנה הטיפולי מתחולל מיזוג אופקים שבו המטפל מאחד בפרשנותו את המציאות בין הנאמר מצד המטופל לבין הרקע שלו עצמו. הבנה זו מחייבת אותנו לגילוי נאות של האני מאמין הטיפולי שלנו ולמקם אותו ככזה ולא כאמת "מדעית".

על פי הגישה הפונומונולוגית, המציאות היחידה שבאמת קיימת היא המציאות שנחווית באופן סובייקטיבי ע"י האדם, והתודעה האישית של הפרטים היא שמבנה את המציאות. לפיכך, כל שיכתב כהסבר תיאורטי לתופעה מסויימת אינו מבטא אלה את הפרשנות היחודית לשיטתנו ואת האטיולוגיה שעל בסיסה ובאמצעותה מתנהל המפגש הטיפולי.

החוקר את נפש האדם צריך להתבונן במדדים חיצוניים התנהגותיים ובביטויים שנראים בשפת הגוף. עליו להקשיב לדבריו של האדם עצמו, לדיווחיו על הרגשותיו ומחשבותיו. דיווחים אלו הינם מקור הכרחי לגיבוש תובנה לגביו.

השלבים הנדרשים כחלק בלתי נפרד מהטיפול:

1. על מנת להבין את הפער המתקיים בין דיווחיו של האדם לבין המתרחש בעולמו הפנימי, על החוקר לבצע תחילה תהליך של התבוננות פנימית אל תוך נפשו שלו, למחשבותיו ורגשותיו (אינפורמציה ממקור ראשון). עליו לעשות כן תוך ביצוע של מעקב שיטתי על הזיקה המתקיימת בינם למציאות החיצונית הנתפסת, להתבונן בכנות בפער הקיים בין חוויותיו האישיות לבין דרכי הביטוי המילוליות שלהן, וליישם הבנה זאת בבואו לנתח דברים הנאמרים לו על ידי אדם אחר.

2. על החוקר להתקדם עם ניסוח ההבנותיו, תוך התבוננות במציאות החיצונית הנתפסת, במטופל, בהתנהגותו ובדבריו, ותוך ניסוח של כללים ועקרונות הממזגים את ניסיונו האישי עם הנתונים הנצפים על ידו. בתהליך זה הוא חשוף לסיכון של מגוון היוריסטיקות (הטיות שעשויות לנבוע כתוצאה מתהליך הסקתי אינדוקטיבי), ולכן עליו לקבל אישוש ותמיכה לתפיסותיו וטענותיו מהמטופל.

כשם שטיבו ותכונותיו של מכשיר המדידה משפיעים על התוצאה המתקבלת, כך אישיותו של החוקר/מטפל, קורות חייו, אוצר המילים השגור בפיו והערכים שבהם הוא מחזיק, מכתיבים את אופיים ואיכותם של ההסברים שהוא מספק בדבר טבעו ובעייתו של המטופל.

ניתן לראות כל תיאוריה שמסופקת על ידי החוקר/מטפל וכל הסבר העוסק בשרטוט דמותו של המטופל כתיאור של היטל נוסף של אישיותו, הנצפה מנקודת הראות הייחודית לחוקר/מטפל. על המטפל לזכור כי האישוש שאותו יקבל (או לא) לתיאוריות שלו לגבי המטופל, מותנה תמיד בגורמים נוספים, הקשורים למעמדו כמטפל, הדרך בה הוא נתפס על ידי המטופל, אינטרסים אישיים של המטופל והמשמעות של הפרשנות לגביהם ואסטרטגיות השיווק בהן משתמש המטפל להעברת מסריו ורעיונותיו.

הניסיון להבין את המציאות ולדעת איך להתנהל בתוכה בצורה שמבוססת על כך, משותפת לכל בני האדם. בני אדם מצדיקים לרוב את ההתנהלות שלהם בכך שהיא מתבססת על הבנת המציאות האמיתית. עם זאת, אין אמת אחת קבועה עבור כולם. אמת היא זמנית, דינמית ומתפתחת כל הזמן. למעשה, ניתן לומר כי נסיונותיו של האדם להגדיר אמת אובייקטיבית, תוך שימוש בכלי בחינה ודרכי ביטוי אנושיים – ומכאן סובייקטיביים בהכרח – הם פרדוקסליים מטבע הגדרתם. על כן עולה הצורך להטיל ספק, באופן מתמיד ובלתי מתפשר, בכל האמיתות המוכרות לנו ולהישאר פתוחים לאפשרות שניתקל במשהו שלא הכרנו עד כה ולא שיערנו בנפשנו שייתכן וקיים; להזכיר לעצמנו בלי הרף כי נסיון החיים שלנו עד כה והתיאוריות שהתגבשו על פיו מהוים סיכום של מה שכבר התמודדנו איתו בעבר, אולם לא בהכרח מכינים אותנו לקראת מה שאנו עתידים להתמודד איתו בהמשך. לפיכך בבואנו להגדיר את החוקים לפיהם מתנהל העולם, וקונקרטית את החוקים לפיהם מתנהלת נפש האדם, עלינו לזכור כי התאמתם למצב ולאדם שבו ניתקל אינה ודאית, והם מחייבים בחינה והתאמה ספציפית לכל מקרה לגופו.