תפיסת עולמו של הילד מושתתת על חוויות חייו, ומוגבלת על ידן. כאשר מגיע הילד לטיפול, או יותר נכון - כאשר מגיע הטיפול אל הילד, נפתחת לפניו הזדמנות לפתח קשר עם איש טיפול. קשר זה עשוי להפוך לחוויה משמעותית ביותר בתהליך עיצוב העצמי וגיבוש תפיסת העולם שלו. היכולת של ילד "לדבר על" הינה קטנה ביותר. ילדים, לרוב, מספרים את סיפורם דרך התנהגות ומשחק.

כשילד יוצא החוצה ומתרחק מהבית, הוא נדרש להתמודדות עם מקום חדש. על פי גישת ה Reaching out פוגש המטפל את הילד בחדרו, בביתו, בנקודה במרחב בה הוא הכי חזק. שליטתו במרחב הטריטוריאלי היא מוחלטת והיא מקבלת ביטוי במהלך המפגש הטיפולי. הילד מכוון את הנעשה בפגישה ומשתמש בקיים בחדרו וביתו כרצונו. שיתוף הפעולה של המטפל עם רצונותיו, וההסכמה לשחק לפי כללי המשחק שלו, ממחישים את הדומיננטיות של הילד בסיטואציה.
 

להגיע עד בית הילד, משמעותו להתקרב לחוויתו הסובייקטיבית של הילד. העולם של הילד בנוי על תפיסתו את המציאות כפי שלמד אותה מנסיבות חייו האישיות. מערכות היחסים עם הוריו, אחיו וחבריו מעצבים את תפיסת עולמו ומבנים את תפיסתו העצמית.

אצל ילדים בטיפול מקבל המרחב הטריטוריאלי חשיבות מוגברת. כל מטפל בילדים, העושה זאת בקליניקה, מדגיש בפני הילד שמדובר בשעה שלו (של הילד) ובמרחב הפרטי שלו. הילד מצידו מגיב בבחינת משמעותו של המושג "מרחב פרטי". הוא עושה זאת כדרכם של ילדים באמצעות "הליכה על הקצה", סדרה של פעולות ממוקדות שהילד מבצע תוך שהוא נמצא באינטראקציה עם המבוגר (המטפל במקרה זה, ובשאר המקרים: ההורה, המורה ושאר בעלי הסמכות). בשלב זה, פוגש הילד בהכרח את מה שמטפלים רבים נוהגים לכנות "הגבולות של הקליניקה". בשלב זה הוא מבין שמדובר באשליה ולמעשה אין מרחב פרטי שבו הוא רשאי לנהוג כעולה על רוחו.