הרציונל שעומד מאחורי מתן הטיפול בסביבה הביתית או הטבעית של הילד הוא רב מימדי, ונתמך מחקרית ברובו. מוצגות כאן רק מספר נקודות מרכזיות המחזקות את הצורך בעריכת הטיפול במודל של Reaching Out:

אבחון סביבתי: מאפשר התבוננות פעילה בסביבת המטופל וביחסיו עם חברי משפחה אחרים. האבחון הביתי מאפשר קיום של תפיסה נוספת, "סובייקטיבית", של המטפל את סביבת המטופל, במקום רק תפיסה סובייקטיבית של המטופל את סביבתו. תפיסות אלו, לעיתים שונות ולעיתים דומות, מספקות מידע חיוני, שלא היינו מקבלים אחרת משום מקור המעורב בתהליך הטיפולי (Welton, 2004).
 

העדפות טריטוריאליות: "טריטוריה, היא אזור תחום שנחשב כרכוש של אדם, ארגון, מוסד, חיה וכד'. המחקרים הוכיחו שאצל כל בעלי החיים הטריטוריאליים, ללא יוצאים מן הכלל, השגת הטריטוריה והבעלות עליה מעניקה לבעליה יותר כוח" (ארדרי, 1977). האדם הוא יצור טריטוריאלי וככזה, בביתו, הוא מרגיש חזק יותר. תחושת העוצמה האישית של המטופל בביתו, מקלה עליו בעת בניית הקשר הטיפולי.

מודלינג: "בעצם ההתקרבות למטופל בסביבתו הטבעית, תוך למידה וקבלה של החוקים והכללים בביתו ובחדרו, מדגים המטפל למטופל כיצד נוצר קשר והדדיות" .(Berren &Gillis, 2005) המטופל צופה בתהליך שעובר המטפל כאדם ולומד ממנו. על מנת לפתח את היכולת (ולדעתנו, גם את הרצון) להגיע אל האחר, צריך האדם, שלפחות פעם אחד יגיעו אליו.
 

ברית ואחריות טיפוליות: במודל ה-Reaching Out של הפסיכותרפיה, האחריות על יצירת קשר טיפולי מספק בין המטפל למטופל ולשמירתו, מוטלת על המטפל. כאשר הלוגיסטיקה היא חלק מהאחריות של המטפל, הסיכויים להליך ממושך גבוהים יותר מאשר במקרה של מערך קליני, שם האחריות מוטלת על הורי המטופל עצמו (כאשר הם אינם חלק ישיר מהתהליך) .(Meissner, 1996)במילים אחרות: הקושי להביא את הילד או המתבגר לקליניקה, לחכות בחוץ 50 דקות ולהסיע אותו בחזרה הביתה מביא לכך שהסיכוי לקיום של הליך טיפולי מלא בבית גבוה יותר מאשר בקליניקה.
 

זמינות בין-טיפולית: למטופלים, עם דגש על ילדים ומתבגרים, יש צורך להבין ולדעת שהמטפל חושב עליהם מעבר לזמן המפגש. מסיבה זו הם נוטים לנסות וליצור קשר עם המטפל במהלך השבוע, בין הפגישות. במודל ה-Reaching Out נתפסת הזמינות הבין טיפולית כבעלת משמעות עליונה עבור המטופל. לדעתנו, התערבות נכונה בנקודת זמן קריטית, עשויה למנוע התפתחות של בעיה גדולה. הילד הנמצא בטיפול במודל ה-Reaching Out יודע שהוא יכול להתקשר אל המטפל שלו במצבי חירום או לחץ, ושהמטפל ימצא את הדרך הראויה לטפל במצב ולעזור לו בין המפגשים (Reitzel et al, 2004). הדבר חשוב במיוחד בטיפול משפחתי. דרך התערבות הניתנת בזמן אמיתי, ניתן למנוע התפתחות של מצבי משבר, המועצמים מהתמודדות בעייתית של ההורה עם הילד. 
 

חשיפה עצמית של המטפל: החשיפה העצמית של המטפל לגבי התהליכים פנימיים המתרחשים אצלו במהלך הטיפול כמו גם חשיפה ולמידה מהקשיים שלו כאדם, מעצימה את המטופל ומאפשרת תקשורת והתפתחות של האמון הטיפולי  .(Farber, 2006)

תשומת לב וסקרנות: כל ילד הינו סקרן, בייחוד בגילאים צעירים יותר. בהגעה למקום ולמצב חדשים (הקליניקה), יהיו בסביבה יותר מדי גירויים שיעוררו את סקרנותו. הגירויים הללו יקשו על הילד להתמקד באישיות המטפל ובתהליך הטיפולי. כאשר המטפל מגיע אל סביבתו הטבעית, הילד מכיר כבר את הסביבה, ולכן יהיה מרוכז רק במטפל ובסוגיות הנידונות. שיטה זו יעילה, בין השאר, בעבודה עם ילדים הסובלים מ-ADHD, כיוון שאין להם גירויים חדשים שמפריעים להם להתרכז.

השדה השונה שבו נערך המפגש הפסיכוטרפויטי, פותח פתח לאבחון רחב יותר, משפיע על דרך התנהלותו של התהליך הטיפולי, על איכות הקשרים הנוצרים במסגרתו, ומעצב סיגנון טיפולי חדש.